
דברו לעניין – אל תגלשו לדוגמאות…
במריבות זוגיות, בלי לשים לב, אנחנו מעלים דוגמאות ממריבות קודמות והרגשות השליליים מהמריבות הקודמות נכנסים לוויכוח הנוכחי ומטרפדים את סיום המריבה
בפרק ב', לפעמים המלחמות הכי גדולות מתרחשות בתוך מילה אחת קטנה. שמת פעם לב להבדל בין המשפט "אבא התקשר" לבין "אבא שלך התקשר"?
זה נראה כמו פרט שולי, אבל הניואנס הזה מספר את כל הסיפור של תקשורת בפרק ב': המקום שבו הרגשות שלנו כלפי האקס פוגשים את הנאמנות שלנו לבן הזוג הנוכחי.
כשהכל זורם, כשיש אווירה של חג או סתם יום רגוע מול הגרוש, זה קל. "אבא התקשר ומסר ש…", אני אומרת לבת שלי. בתוך ה"אבא" הזה יש משהו משפחתי, רך וטבעי. לילדה זה נעים לשמוע – זה מוריד ממנה את קונפליקט הנאמנות המפורסם ונותן לה להרגיש שהעולמות שלה מסונכרנים.
אבל מה קורה כשהמצב פחות נעים? כשאני עצבנית על הגרוש, או כשאני מרגישה פגיעה? פתאום ה"אבא" הופך ל"אבא שלך". הדגש על ה"שלך" הוא סוג של חומת הגנה. אני מרחיקה אותו ממני, מגדירה גבול ברור: הוא אבא שלך, הוא לא חלק מהעולם שלי יותר.
לפעמים זה קורה דווקא כשבעלי הנוכחי לידי. אני לא רוצה להישמע "קרובה מדי רגשית" לאקס, אז אני מוסיפה את ה"שלך" כדי להרגיע את השטח (או את עצמי). אני תוהה לעצמי האם בעלי שם לב בכלל להבדל? האם הילדה מרגישה את הריחוק?
המאבק הזה מייצר לעיתים רגשות אשם משני הכיוונים:
מול בעלי: האם קראתי לו "אבא" בצורה חמה מדי? האם זה פוגע במקום של בעלי בבית?
מול הילדים: אני יודעת שעדיף לומר "אבא" בפשטות כדי לתת להם ביטחון, אבל לפעמים הכעס או הפגיעות חזקים ממני.
כפי שציינתי במאמר על שחרור מדפוסי עבר, התגובות האלו הן לעיתים אוטומט שנועד להגן על הלב שלנו, אבל הן עלולות לייצר מתח מיותר בתוך הבית החדש שבנינו.
ההבנה שהמילים שלנו הן מראה לרגשות שלנו היא הצעד הראשון. בפרק ב', אנחנו צריכים ללמוד איך לנהל את התקשורת מול האקס בלי שזה יטלטל את הספינה הזוגית הנוכחית שלנו.
מותר לנו להרגיש, מותר לנו לכעוס, אבל כדאי ללמוד איך להפריד בין המשקעים מהעבר לבין בניית העתיד המשותף.

במריבות זוגיות, בלי לשים לב, אנחנו מעלים דוגמאות ממריבות קודמות והרגשות השליליים מהמריבות הקודמות נכנסים לוויכוח הנוכחי ומטרפדים את סיום המריבה

"נו, אז מה היא מספרת?": למה חשוב להתעניין בילדים שלו? הנושא של מעורבות בחיי הילדים

סיפור הגומיות: להבין את הבכי שמעבר למילים הסיפור הזה מדגים בדיוק את מה שאנחנו מלמדים

מעשה בקציצה: כשהילד בודק את גבולות הנאמנות הסיפור על הקציצה הוא דוגמה קלאסית ל"מרחב המוגן"

שבת בפרק ב': בין הצורך בביחד לבין החופש של הילדים נושא השבתות בפרק ב', ובמיוחד