דיאלוג זוגי אינטימי לשנה החדשה
דיאלוג זוגי אינטימי לשנה החדשה מתי לאחרונה ישבתם יחד, הסתכלתם זה לזו בעיניים וקיימתם דיאלוג
אני, הלית אסא, תומכת לחימה במחלת הסרטן.
לא חליתי, אלא בעלי.
הייתי עבורו הכל מה שיכולתי. נתתי הכל.
התמודדנו עם כל הקשיים האפשריים. הוא בעיקר בפיסי ובכאבים ואני לצידו, מעודדת את נפשו.
חוץ מזה יש בית, ילדים, עבודה…
היינו במצב הישרדותי.
לאחר כשנה התבשרנו שהסרטן הלך לו. שרן נקי. ובע"ה נקווה שיישאר כך.
ואז התחילה הנפילה שלי.
בהתחלה בכיתי שבועות.
לא יכולתי להפסיק.
בכיתי מאושר, בכיתי מקושי, בכיתי מתקווה ובכיתי מכל דבר אפשרי. כנראה שהבכי זה כל הקושי שהייתי צריכה לפרוק כתומכת לחימה ומלווה של בן זוג במחלת הסרטן.
כנראה שאגרתי בתוכי כל קושי ותסכול של התקופה. הייתי הפח של כל החרא שכולם הוציאו.
וכיוון שסיימנו עם התופת, הייתי ממש שמחה. קפצתי ושמחתי והייתי מאושרת שבעלי לצידי ובחיים ושאפשר לחזור לשגרה.
איזו שגרה איזו.
נפלתי די מהר לתהומות נפשיים.
שכבתי כמעט שנה במיטה. לא יכולתי לצאת ממנה. עייפות, תשישות, חוסר מצב רוח, חוסר יכולת לנקות, לעבוד, להיות שם בשביל הילדים.
גמורה גמורה.
כלפי חוץ אף אחד לא ידע.
בתור לוחמת שצריכה לשאת קשיים, הייתי מתקלחת, מתרעננת, מתלבשת ולובשת את החיוך.
אבל בתוכי, ריק גדול.
לא מצליחה לשבת בסלון. רק במיטה. לא מצליחה לעבוד, רק עם זוגות שהיו זקוקים לי.
לא לקחתי עבודה חדשה כמעט, סירבתי להצעות שונות, וישנתי וישנתי וישנתי.
היה קשה לי לצאת עם חברים, לשמוח עבור אחרים. הכל נצבע לי בצבעי אדישות וחוסר אכפתיות.
הוריי מאוד דאגו לי. כל יום שאלו אם השתפר מצבי.
הרגעתי אותם.
אמרתי להם שזה כנראה מה שאני צריכה לעבור כרגע.
שאני כנראה צריכה את המנוחה הזאת כדי להתאושש. שעם כל נשימה עוד קושי ייצא מן הגוף, עוד כאב ייעלם.
ששנה ארוכה מאוד וקשה הייתי בשביל כולם, תומכת לחימה, ועכשיו אני בשביל עצמי.
ונתתי לעצמי את הזמן.
לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי (תקומי, תעבדי, מה זאת העצלנות הזאת)
לא הייתי שיפוטית כלפי עצמי (אנשים עוברים דברים קשים הרבה יותר וממשיכים בשגרת חייהם, יאללה, צאי מהמיטה)
ובאמת שהייתי עם המון חמלה עצמית ומודעות לצרכים שלי.
"תשכבי" אמרתי לעצמי. "תשכבי עד מתי שתצטרכי. עברת שנה קשה, שנה קשה של הישרדות, פחדים, קשיים. תני לעצמך. מגיע לך."
והייתי ממשיכה להגיד לעצמי: "את תראי. יום יבוא ואת תקומי ממשכבך. יום יבוא והנפש תתרפא. הגוף יסכים לצאת מהמיטה. חכי, תני לעצמך. אל תהיי מושפעת מהדאגה או של אחרים או חוסר הבנה שלהם למצבך. הם לא מבינים אותך כי לא היו שם".
וכך, עברה שנה כמעט.
ויום אחד, ממש ביום אחד בהיר, כמו שכתוב בסיפורים – קמתי.
הרגשתי בתוכי שמשהו השתנה.
הרגשתי אחרת. קשה להסביר.
מאז, אני כבר לא במיטה.
עובדת יותר.
בעלת מוטיבציה.
בעלת רצון לחזור לשגרה. כי מה רע בשגרה?
היום אולי עוד לא הגעתי לכל הכוחות, ואולי אני לא בקיבולת שלמה שלי, אך כבר עובדת, ממשיכה ללמוד וצועדת קדימה.
המסר שלי אליכם:
תקשיבו לעצמכם.
תהיו כנים עם עצמכם.
עדיף לאפשר לעצמכם לרפא גם את הנפש כדי להמשיך הלאה. מבלי זה, אתם תצלעו הלאה…
ליבי ליבי עם כל החולים והמסורטנים. מאחלת לכם החלמה מהירה וטובה, שמצבכם ישתפר ותסבלו כמה שפחות.
וליבי ליבי גם עם כל תומכי הלחימה. מי שלא במקומכם לא יכול להבין את מצבור הקשיים הנפשיים איתם אתם מתמודדים. להיות עם כולם ובשביל כולם.
תנו זמן גם לעצמכם.
התמונות, דרך אגב, ממש מעכשיו. לאחר שנרפאתי נפשית.
יש עתיד ויש תקווה.
זוגיות בזמן מחלת הסרטן וגם שנים אחריה, עוברת טלטלה.
אנחנו שמחים להגיד שאנחנו כאן בשבילכם.
כיועצת זוגית וכמנחים בשיטת האימאגו, אנחנו מעבירים סדנת זוגיות למחלימים, שזקוקים לחיבור והתעצמות הקשר.
שנזקי הסרטן השאירו אותם אוהבים, אך שבורים ומרוחקים.
בואו לעשות שינוי, להתחזק, להתקרב מחדש – זה הכי מגיע לכם!
סדנה לזוגות בשיטת האימאגו – כל הפרטים כאן
דיאלוג זוגי אינטימי לשנה החדשה מתי לאחרונה ישבתם יחד, הסתכלתם זה לזו בעיניים וקיימתם דיאלוג
4 עקרונות לזוגיות מוצלחת ללמוד איך לריב נכון זה הכרח בעולם בו יש פערים שונים
בגידות שנחשבות כטאבו בכל העולם כמעט, נפוצות מאוד, יוצרות שברון לב והורסות משפחות. האם חייבים להיפרד, להתגרש, או שיש מה לעשות עם זה?
זוגות רבים בכל העולם נעזרים במטפלים ויועצים לשם תמיכה במערכות היחסים שלהם. יש לכך סיבות רבות. בכתבה זאת אציג חלק מהן.
כתומכת לחימה במחלת הסרטן, חוויתי קשייים רגשיים ונפשיים גדולים, דווקא לאחר החלמת בעלי ממחלת הסרטן. דווקא כשהיינו צריכים לשמוח, נפלתי לדיכאון.