בואי אסביר לך, אשתי היקרה, למה לא הייתי שמח. 

יש את היקום הרגיל של האנשים הרגילים, כמוך, שישנים בלילה, קמים בבוקר, מתלבשים, הולכים לעבודה, לעיסוקים, לסידורים ובעיקר, איך אני אגיד את זה, יוצאים מהבית אל… פשוט חיים.
הם נוהגים ברכב לבד ואוכלים צהריים עם אנשים שהם בוחרים, ובעבודה ומשוחחים בטלפון ואפילו עונים למיילים. כן, כי הם יכולים. 

ויש חיים ביקום מקביל של האנשים חולי הסרטן שנמצאים בטיפולים. שהעולם שלהם מורכב בעיקר מחדר השינה בבית, מחדרים בבית חולים, תרופות, כאבים, זריקות, שינה מרובה.
שהריכוז שלהם הלך וגם הזיכרון , אז לצפפות שיענו למיילים זה קצת קשה.
אולי יהיו כאלה כמוני שחוו שמשפט שלם קשה להוציא מהפה.

אפילו בדרך לבית החולים חוויתי את החיים ביקום המקביל. כשעצרה לידנו מכונית והאדם בפנים ישב לו בנחת ודיבר בטלפון ואני ידעתי שעוד מעט הוא יגיע לעבודה וייפגש עם אנשים ויבלה איתם יום שלם.

הרגשתי רחוק ממנו. גם אני הייתי ברכב, אבל אני נסעתי ליקום המקביל – לבית החולים לטיפול כימו.
בעולם האחד יש אנשים שממהרים לעבודה ולסידורים ואז אני נכנס לבית החולים לעולם המקביל שלי.