אני זוכרת שהיא היתה עוד קטנה, בכיתה ד' או משהו כזה. כבר גרנו ביחד אני ואבא שלה.
היתה לה קופסת גומיות לשיער כמו שהיתה לבתי. רק כשהייתי עושה לה קוקו בבוקר והיא היתה מורידה את הגומיות בבית אמה ככה שלאט לאט נגמרו לה הגומיות בקופסת הגומיות.
עוד לא הספקתי לקנות לה חדשות ולא יודעת בדיוק מה קרה שגרם לה לבכות אבל היא התחילה להתייפח ולבכות בכי מר. ממש ככה.
אבא שלה הלך אליה וניסה להבין מה קרה ולהרגיע. לא עזר.
נתנו לה זמן להירגע וגם לא עזר.
אני הלכתי אליה וניסיתי להבין וזה רק החמיר.
ואז הבנתי. היא לא בוכה על הגומיות לשיער.
היא בוכה על המצב כולו.
על זה שאין לה את המקום שלה בו הגומיות חוזרות למקומן. היא בוכה על כך שההורים לא ביחד. היא בוכה על כך שהיא צריכה לנדוד מבית לבית. שאין לה מקום קבוע.
אז ישבתי מולה, וחשבתי.
אם הייתי במקומה עכשיו ובגילה. מה הכי הייתי רוצה שיקרה. איך אני הייתי רוצה שינחמו אותי.
אז חיבקתי אותה חזק חזק ולא הרפיתי למרות ההתנגדות שלה.
התנגדות שנחלשה עם הזמן.
ואמרתי לה הרבה דברים.
אמרתי לה שאני אוהבת אותה. שהיא חשובה לי.
אמרתי לה שאמא יש רק אחת ואני בהחלט לא הולכת להחליף אותה אבל אני כאן בשבילה לכל מה שהיא צריכה.
אמרתי לה שאני מצטערת שהקופסא התרוקנה ולא שמתי לב ומחר אמלא לה אותה במלא גומיות בחזרה.
וככה המשכתי.
כי לילד יש עולם ומלואו שאנחנו לא יכולים להבין.
אנחנו יכולים רק להתאמץ ולנחש.
ואנחנו יכולים לקחת אחריות ולעשות דברים שאולי לא קשורים ממש אלינו.
וכנראה שהניחוש עבד.
כי היא נרגעה. והקופסא התמלאה. והיא יודעת שאמא יש רק אחת אבל שאני פה בשבילה.
זהו.
ועכשיו היא חיילת…
לקבוצה סגורה בפייסבוק "משפחה פרק ב" לחצו כאן
לקבלת ניוזלטר שבועי לדרכים לזוגיות מאושרת לחצו כאן
לוידאוטיפים בערוץ היוטיוב שלי לחצו כאן
לדף שלי בפייסבוק לחצו כאן
תגובות אחרונות