מבחינה מחקרית תהליך פרידה הוא כמו תהליך אבל על אדם יקר שנפטר.
מדוע? כי זה תהליך בו אנחנו מתאבלים על חלום שהיה. על פנטזיה שרצינו להגשים, על זוגיות וקשר קרוב עם מישהו שילווה אותנו בחיינו, יהיה עד לחיינו ולאדם המדהים שאנחנו, שיעזור לנו לצמוח ולהתפתח ושאתו נהנה ונצחק ונהיה מאושרים.
שאתו נקים משפחה ונהפוך להורים ובכלל, יש הרבה דברים שמפסידים בפרידות.

מפסידים חבר, מפסידים עזרה, תמיכה. המצב הכלכלי מתדרדר ולעתים נראה שהוא בלתי אפשרי. החיים הופכים קשים יותר ואנחנו צריכים להתאבל על כל התהליך הזה. לא ממש לשקוע לרחמים עצמיים אבל כן לתת לעצמנו לחשוב על כל הדברים שיקרו או קורים ולאט לאט לצאת מהמצב ולחשוב על אפשרויות שיקום, קידום וצמיחה עצמית.

אנחנו מתאבלים על החום והאהבה שלא נקבל כרגע. על המגע שיהיה חסר.
זה בסדר. מותר לנו. גם אם עזבו אותנו וגם אם אנחנו הם אלו שיזמנו את הפרידה. יש לזכור שגם לתהליך האבל יש מועד סיום ואם זה יעזור אז ממש להקציב לנו דד ליין שבו נאמר לעצמנו שצריך להמשיך הלאה. חשוב לא לשקוע עמוק מדי.