כשנכנסים אלי לקליניקה עוברים דרך הבית.
כמובן שלא רואים את דרי הבית אך כן שמים לב לסדר וניקיון בבית. יש לקוחות שעבורם הסדר והניקיון משמעותיים מאוד. אני אומרת להם בפשטות: "פצע ילדות. פצע גדול מאוד".

ולמה?
כי אחותי הגדולה היתה בלגניסטית מוכשרת מאוד ועשתה את עבודתה בכזו יסודיות שאבי היה צועק וגוער בה מדי שבוע על הבלגאן בחדרה.
אני, שלא רציתי שיכעסו עלי ככה קיבלתי החלטה: "אני אהיה מסודרת. עלי לא יצעקו  ככה". יחד עם זאת זה לא הספיק. רציתי גם לקבל מחמאות. אז הפכתי להיות ילדה מסודרת שגם מסדרת לאחרים: מקפלת כביסה, מפנה את המדיח, מגהצת…

הלא מודע:
מה שקרה בבגרותי זה כשהייתי נכנסת לביתי שלי ורואה בלגאן הייתי נחרדת שמא אבי עומד מאחורי הקיר ויבוא לכעוס עלי שאין סדר וניקיון.
הדפוס שנחרת אצלנו בילדות מלווה אותנו כל חיינו… הבשורה המשמחת היא שניתן להיות מודעים לכך ולשנות דפוסי חשיבה והתנהגות בהתאם.