אתחיל בסיפור קצר:
אחת חוזרת הביתה אחרי יום ארוך בעבודה בו קיבלה לא מעט טלפונים מהגן שהילדה לא מרגישה טוב, והיא קיבלה פרוייקט בלתי אפשרי מהבוס ובדרך הביתה, על כל הצרות, קיבלה נזיפה מקולגה לעבודה. סתם, מישהי שאמורה היתה להיות חברה לעבודה. 

האשה חוזרת הביתה עם כאב ראש גדול ובעלה שואל אותה האם היא בסדר, כי הוא רואה שהיא מתוחה ועצובה. 

והיא מתחילה לספר לו מה שעבר עליה כל היום.  

בסיפור עצמו הוא קוטע הרבה פעמים עם עצות כמו:
"מחר תגידי לבוס שלך שאת צריכה עזרה בפרוייקט"
או "מה את בכלל מתחשבת במה שהיא אמרה לך, אין לה השפעה בעבודה"
וגם: "אבל את רואה שבסוף נעמי נשארה בגן והכל עבר בסדר". 

אז העצות שהבעל נתן, כביכול כדי להקל על האשה, ומתוך רצון להקל עליה, לא עזרו כלל. אפילו להיפך. 

היא הסתובבה אליו בעצבים ואמרה לו:
"אולי תשתוק רגע. עבר עלי יום מטורף, אני כולי בעצבים וכאב ראש, ובמקום לקבל ממך הבנה ואמפתיה אתה מתחיל עם הצדקות או עצות וזה ממש לא עוזר לי עכשיו". 

בעולם אוטופי, הבעל היה צריך לבוא ולשאול "ומה כן יעזור לך עכשיו?"

התשובה שהוא היה שומע: "שרק תקשיב לי". 

אוווווו. ובגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה. 

הרבה בעיות היו נפתרות אם רק היינו מקשיבים לבני הזוג ומנסים להבין אותם, במקום לנסות לפתור להם את הבעיות. 
זה לא תמיד קשור אם זה בעיות בזוגיות כי לפעמים זה בעיות שמשפיעות על הקשר הזוגי.